החיים בשחור ולבן

אתמול נסעתי לבקר את סבתא שלי. אישה מיוחדת שבאמת לא ברור לי איך עדיין לא גיסו אותה לצו 8.

קיבלתי ממנה את כל הפרשנויות האפשריות על המצב, כולל פירוט המנהרות ,הסכנות ובכלל כמויות של פסימיות מפחידה .
ובסוף היא אמרה לי מעט מאוכזבת: "אבל את בטח אופטימית ..." ( אנחנו בכל זאת מכירות כמעט 40 שנה).


"אני אופטימית סבתא", אמרתי, "אני אופטימית מכמות הטוב שיש מסביב, אני בוחרת בכל הכוח לראות רק את העשייה האדירה מסביב, את העוגיות שאפו הילדים וחילקו לכל הנשים והמשפחות שהאבות והבנים גויסו במושב, את הכספים ששלחנו לעסקים בדרום לקנות מוצרים לילדי הדרום .

 את האחיות המדהימות שלי שעסוקות בעשייה אדירה למען החיילים והתושבים- חנלה שחשבה גם על החיילות (מרוב תחתונים וגרביים לחיילים.. ) וירדה לשטח עם מתנדבים של קרן הישג לחלק להן "חבילות נשיות".

 אסנת אחותי, שהשתתפה השבוע בווינה בקמפיין מבריק ואמיץ, שארגנו צעירי וינה במרכז העיר למען ישראל .

ורגע לפני שטסה לוינה הספיקה לשלוח ארגזים

זה מה שאני בוחרת לראות סבתא! בכל הכוח! רק את זה!"

כשהייתי בדרך החוצה ראיתי עיתון שסבתא תלתה על הקיר...ושמחתי ...

לאור המצב החלטתי לבקש מטליה לעצב לי את משקפי השמש שלי, שהיו שחורות מידי לטעמי- גם אצלכם הבנות כל היום עסוקות בלקים ? אצלי כל ילדות המושב עומדות בטור לקבל מטליה טיפול יסודי :)

 מאחלת החלמה מהירה לכל הפצועים ותנחומים לכל המשפחות,

                              מחזקת את ידי כל העוסקים בעשייה המדהימה והמבורכת למען החיילים וישובי הדרום .                         

כשהנשמה מאירה,

 גם שמים מלאי ערפל 

 מראים אור נעים . (הרב קוק)